תערוכות

העבודות בתערוכה מתעדות דמויות גבריות המתמודדות במשך מספר עשורים עם רצון תמידי להסתגל למקום חדש. רבקה בחרה לתעד אותם מתוך הבנה כי הם בנו מקום שמאפשר להם לעסוק במה שהם טובים בו, מקום שהם יכולים בו לברוא משהו חדש ולקטוף את פירות הצלחתם.

חזון דיסטופי הופיע במוחה של אודין שדמי לאחר שעבדה בתחום ההייטק. בחזונה העולם שלנו ניצב בנקודה זמן קריטית: הקִדמה שהשקענו בה מאמצים כה רבים עוקפת אותנו ומשאירה לנו רק שאריות קטנות של טבע אותנטי. בעקבות חוויית הקיום הדיכוטומית, הנעה בין עולם הייטק והקִדמה ובין ההתייחסות לעולם הטבע, היא החליטה לצאת לפעולה.

ביום שבת, 7 באוקטובר 2023, כ"ב בתשרי התשפ"ד (עת שמחת תורה), בשעות הבוקר המוקדמות, השתנתה המציאות בעוטף עזה ובמדינת ישראל כולה. מחבלי ארגון החמאס הרצחניים פרצו את גדר ההפרדה והחלו בכיבוש של קיבוצי, יישובי וערי עוטף עזה. מוזיאון העיר חיפה לקח על עצמו לספר את סיפורו של קיבוץ בארי בתוך מתקפת הטרור הנוראית, דרך צילומיו וחוויותיו של הצלם מיכה בריקמן בימים שאחרי.

תעשיית המכוניות הישראלית שזורה בסיפור חייה של מדינת ישראל מיום היווסדה.
הסיפור המרתק על הקמתה של תעשייה זו בחיפה מאפשר להציץ לחזון שביקש להפוך את ישראל לחלק ממועדון כלי הרכב העולמי. מפעלי המכוניות, ובעיקר מפעל "אוטוקרס" שהרכיב את מכונית הסוסיתא המוּכרת, הם פרק משמעותי בסיפורה של המדינה במשך שלושה עשורים.

תערוכה חדשה לכבוד 30 שנה לעליה מברית המועצות לשעבר.
מוזיאון העיר חיפה פותח תערוכה ראשונה מסוגה המוקדשת להיסטוריה של העלייה מברית המועצות לשעבר. בתערוכה מוצגים סיפוריהם האישיים של יותר ממחצית מעובדי "מוזיאוני חיפה", יוצאי ברית המועצות לשעבר שעלו לארץ החל משנות ה-90.
דרך הפסיפס האנושי המרתק של עובדי חברת "מוזיאוני חיפה" מבקשת התערוכה לתת ביטוי למגוון נרטיבים המתחקים אחרי המסע האישי והקולקטיבי של העלייה לישראל, החל מקשיי הקליטה ועד לשינוי פני החברה הישראלית כולה.

לקהילה הגאה בחיפה היסטוריה עשירה, מרתקת וחשובה בקנה מידה ארצי, אך היא נותרה נסתרת. במחקר של ההיסטוריה הקווירית בארץ, כתחום העוסק בסיפורם של מיעוטים מיניים ומגדריים, ובזיכרון הקולקטיבי של הקהילה הגאה המקומית תועדה בעיקר ההיסטוריה התל אביבית. צירי זמן היסטוריים של המאבק הגאה בארץ וסרטים בנושא נוטים לספר סיפור תל אביבי עם הבלחות ירושלמיות.

התערוכה "דגל שחור בעיר אדומה" מאירה פרק היסטורי בחיי שכונת ואדי סליב שמשמעויותיו החברתיות נעדרות מרוב "מחוזות הזיכרון" העירוניים והלאומיים. התערוכה מתמקדת בקולות של תושבים ותושבות שחיו בוואדי סליב במחצית השנייה של המאה העשרים. זהו זיכרון אישי וקולקטיבי של היסטוריה עירונית "מלמטה", המציגה באמצעים חזותיים כיצד – לצד חוויות של שוליוּת, עוול והדרה – נוצרו בשכונה חיים מגוונים ותוססים, שאפשרו מהלכי התארגנות והתנגדות שהגיעו לשיאם במחאת יולי 1959.

במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים בבצלאל, הגיעה מאיה גרצפלד מגרמניה לישראל. בירושלים הכירה את בן-זוגה, ויחד החליטו להקים משפחה בחיפה. בתקופת הקורונה מצאה עצמה גרצפלד עם תינוק קטן, בארץ חדשה ושפה זרה. במגבלות היציאה מהבית ברדיוס של 500 מטר, בגינה ציבורית ליד ביתה, פגשה כמה מטפלות שהיו לה לקהילה. המטפלות – נשים מבוגרות בנות חמישים עד שבעים – מתפרנסות מטיפול בילדי אחרים שמצבם הכלכלי מאפשר להם לשלם על כך. לא במקרה פגשה אותן מאיה בגינה ציבורית באזור הכרמל בחיפה, שדירוגו הסוציו-אקונומי גבוה. נשים אלה, שהגיעו לארץ ממקומות שונים, נושאות איתן תרבויות ושפות אחרות, והגינה הציבורית היתה להן למקום מפגש ומכנה משותף עם מי שכמותן מתפרנסות מטיפול בילדים שאינם ילדיהן. במסגרת זו מצאה לעצמה גרצפלד מקום בטוח בתהליך היותה לאֵם.

אוצרת: יפעת אשכנזי

בתערוכה מוצגות כמה מן הפרסונות שבהן מופיע אור פטר. הפרסונות מוצעות לבחירת המבקרים, כמסכות שיסתירו או ישחררו כל אחת ואחד מהם. אין הכרח לבחור במסכה אחת: האפשרות נתונה להחליף מסכות ולהשתנות כל אימת שנרצה, אם באמצעות מסכה פיזית ואם באמצעות מסכה וירטואלית.