אשכול תערוכות שעוסק בהיסטוריוגרפיה המקומית של העיר חיפה ובאופן שבו אמניות בנות הארץ מגיבות אליה. בעבודתן מגולמת העובדה שההיסטוריה, his-story, נכתבת בידי גברים והן מציעות חלופות לרישומה בדרכן הייחודית. האשכול כולל ארבע תערוכות:
מציאות מדומיינת, יעל ברתנא: Summer Camp, אפרת נתן: פוסע וקוצר ומנאר זועבי.
התערוכה מציאות מדומיינת מתמקדת בתיאור חיי התושבים המקומיים בסוף המאה ה־19 וראשית המאה העשרים בחיפה ובאזוריה השונים של הארץ, מתוך כוונה לנתקם מן ההקשר הקולוניאליסטי. הצלמים הזרים שצילמו את הארץ בתקופה זו התמקדו בעיקר בתיאורי נופיה, המקומות הקדושים, השרידים הארכיאולוגיים וההקשרים התנכיים ושיקפו את השאיפות האימפריאליסטיות של המערב באזור. גם ההיסטוריוגרפיה הוויזואלית של הארץ ותושביה נשארה נאמנה במשך שנים רבות לתפיסה הקולוניאליסטית־המערבית. לקראת סוף המאה ה־19 החלו התושבים המקומיים ואורח חייהם, שעד אז זכו לחשיפה מועטה, לנוכחות רבה יותר בתצלומים מהתקופה. אולם, הביטויים הקולוניאליים עדיין בלטו.
תודות:
התערוכה מאוסף מוזיאון העיר חיפה, תרומת דן כירם; מאוסף דן כירם ובאדיבות אברהם מדיסקר.
יעל ברתנא: Summer Camp- עבודת הווידיאו Summer Camp מתארת בנייה מחדש של בית מגורים שנהרס על ידי צה"ל. ברתנא מתכתבת עם הסרט התעמולתי של הלמר לרסקי, עבודה (1934), ומצביעה על האופן שבו התעמולה הציונית הממסדית, אז והיום, שולטת ומפקחת על עיצוב ובניית התודעה הקולקטיבית. העבודה הוצגה בדוקומנטה של קאסל, גרמניה, ולראשונה הוצגה בארץ במסגרת התערוכה "היסטוריות מצטלבות".
תודות:
התערוכה באדיבות גלריה אנט גלינק, אמסטרדם וגלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב.
אפרת נתן:פוסע וקוצר- הפסל, שנוצר במיוחד עבור החלל המרכזי של המוזיאון בבית העם הטמפלרי, עשוי 24 חרמשים המחקים את תנועת הקציר. החרמש נקשר במיתוסים המכוננים הציוניים, ומייצג עבור נתן את החלוץ העברי ש"כבש את השממה" ו"גאל את הארץ". הוא הגיע מאירופה עם ההתיישבות הציונית ושימש לה כסמל, אם כי גם הטמפלרים, כמייצגי הקולוניאליזם, הביאו אותו לארץ כבר במאה ה־19. הפסל מתכתב עם הכרונו־פוטוגרפיה של סוף המאה ה־19 שעיקרה תיעוד שלבי התנועה השונים על־פני משטח אחיד ומזוהה עם הצלם אדוארד מייברידג' (Muybridge) ועם המדען אטיין־ז'ול מארי (Marey).
תודות:
התערוכה באדיבות גלריה רוזנפלד, תל אביב.
מנאר זועבי-המיצב הוקם במיוחד עבור אחד מחללי המוזיאון בבית העם הטמפלרי. זועבי עוסקת באופן בו גופה הפרטי, כמייצג הגוף הנשי ושאלות מגדריות, נפגש עם תפיסות לאומיות. באמצעות חומרים הנחשבים לנשיים היא מציעה פתרונות אלטרנטיביים לשאלות של סימון גיאוגרפי, שטחים וכיבוש העומדות בלב הסכסוך. בכך היא מבקרת, במידה רבה, את האופן בו נדרשות נשים באזורי סכסוך לדחוק ולהקריב נושאים אישיים לטובת סוגיות לאומיות.