תערוכות

התערוכה "דגל שחור בעיר אדומה" מאירה פרק היסטורי בחיי שכונת ואדי סליב שמשמעויותיו החברתיות נעדרות מרוב "מחוזות הזיכרון" העירוניים והלאומיים. התערוכה מתמקדת בקולות של תושבים ותושבות שחיו בוואדי סליב במחצית השנייה של המאה העשרים. זהו זיכרון אישי וקולקטיבי של היסטוריה עירונית "מלמטה", המציגה באמצעים חזותיים כיצד – לצד חוויות של שוליוּת, עוול והדרה – נוצרו בשכונה חיים מגוונים ותוססים, שאפשרו מהלכי התארגנות והתנגדות שהגיעו לשיאם במחאת יולי 1959.

בשנות החמישים פעלו בחיפה מספר צלמים מקצועיים, חלקם עבדו בשירותם של המוסדות המקומיים והגופים הממסדיים. כך, למשל, עמירם ערב ("מעבדת צילום סולל בונה") ומשה גרוס (סטודיו "קרן אור") תיעדו את התעשייה הענפה ואת הבנייה המסיבית של אותם ימים. לצדם פעלו צלמים שהיו אורחים לרגע בעיר ותיעדו במצלמותיהם את נופיה המיוחדים של העיר, כמו בוריס כרמי וזולטן קרוגר. בד בבד, באותן שנים החל להופיע צילום תיעודי ביקורתי שעקב אחר נושאים חברתיים ופוליטיים שנדחקו אז מן השיח הציבורי. תצלומים אלו פורסמו גם על דפי העיתונות. את הקו המובהק של הצילום התיעודי העיתונאי הוביל אוסקר טאובר, שצילם במשך עשרות שנים תחקירים פוטו־ז'ורנליסטיים בקרב הקהל בארץ, ובקרב אזרחי חיפה בפרט. כאחד מבכירי צלמי העיתונות בארץ בתקופתו, טאובר ראה את תפקידו לשמש שופר לאירועים בעיר, וכך הטביע את חותמו בתמונותיו, אשר פורסמו בארץ ובחו"ל.

השיכון ציבורי נתפס כבעל דמות ברורה: בניינים טוריים אחידים בני שלוש-ארבע קומות, שנבנו בשנות החמישים והשישים. בסרטים הישראליים משנות השמונים ואילך ה"שיכונים" משמשים תפאורה למקומות העלומים של "ישראל השנייה". אלו הם המקומות הדחויים, הפריפריאליים, המזרחיים, שמתאפיינים בנוף עירוני מונוטוני. הם מייצגים את הפטרונוּת של הממשלה, שהחליטה על בנייתם ואִכְלסה אותם בעולים חדשים מעוטי יכולת ומחוסרי דיור, במטרה לממש את המדיניות הציונית של כיבוש המרחב. מה רבה אפוא השמחה שבמסגרת פרויקט "פינוי בינוי" יזמים פרטיים הורסים את השיכונים ובונים תחתם מגדלי מגורים מצופי אבן נסורה. "זוהי סיטואציה שכולם מרווחים בה", אומרים היזמים, בשעה שהם מכנסים מסיבות דיירים עם אורחים מכובדים לחגוג את פעולת ההרס, וכולנו אומרים "אמן".

בית החולים רמב"ם, שראשיתו בבית החולים הממשלתי הבריטי, משרת את תושבי חיפה והצפון מזה כמאה שנים. המוסד הוקם על ידי ממשל המנדט הבריטי ונועד לשרת את כל תושבי העיר: בריטים, ערבים ויהודים כאחד. לא בכדי הוקם בית החולים בעיר התחתית, לצד הנמל, בסמיכות למתחם הרכבת ובמרכזה של מה שהיה אז ליבה הפועם של העיר.

השינוי הדרמטי שעברה החברה החיפאית במלחמת 1948 מהדהד עד היום במרחב העירוני, במבניה, בתושביה ובאקלים התרבותי־היסטורי של העיר. תערוכה זו מבקשת לציין את הפנים הרבות של אותה שנה גורלית.

התערוכה הנוכחית בוחנת אופנים שונים של דרכי קיטלוּג והבניה של אוסף רימון, אוסף היסטורי שנרכש על ידי המוזיאון. היא משקפת מהלכים שונים שדרכם ניתן להציג ולפרש אוסף: דרכי מיון וקיטלוּג מדעיות ("טיפולוגיה“), חלוקה נושאית לקטגוריות-על, הצגת פרשנות הכפופה לגישה אקדמית או לכתיבה לא-תיאורטית, ועוד. פרשנויות אלו מייצגות תפיסות רבות של "אמת היסטורית".

התערוכה מבקשת ליצור רצף תמונות של חיפה – החל מגלויות ישנות וכלה בתצלומים עכשוויים, המתבצעים דרך מצלמת הסמארטפון ומסנן האינסטגרם. המדיום השתנה בחלוף השנים, אך אותן נקודות צילום איקוניות נותרו אטרקטיביות וכעת מופצות לעולם כולו. תמונות האינסטגרם, המוצגות בחלל התערוכה לצד הגלויות, מקבלות מעמד חדש ומפתיע.

אביב יצחקי (נ. 1949) הוא צלם יליד חיפה, שנע בין הערים חיפה, ירושלים ופריז בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת וחווה את התמורות שחלו בחברה הישראלית/היהודית בישראל ובצרפת באותן שנים. יצחקי התוודע לחיי הקהילה היהודית ולתרבות הפריזאית בעקבות נישואיו לעיתונאית יהודייה מצרפת, והשתקע בפריז. בפריז עבד כצלם עבור עיתונים יהודיים ומוסדות של הקהילה היהודית, במקביל לעבודתו כצלם עיתונות בישראל.

אוספיו של ד"ר ירמיהו (ירי) רימון (יליד חיפה, 1933-2018) מהאוספים הפרטיים הגדולים והחשובים לתולדות ארץ ישראל והציונות, הם תוצר של עשרות שנות אספנות נלהבת ודקדקנית. האוסף הנדיר כולל כ- 7,000 פריטים מתחומי ההיסטוריה, התרבות והאמנות של העיר חיפה של האספן החיפאי, ד"ר ירמיהו (ירי) רימון לאוסף מוזיאון העיר חיפה. בתערוכה מוצגים, תצלומים, גלויות, מסמכים, כרזות, סקיצות נדירות של סמל העיר חיפה וחפצים המשקפים פרק מהותי בהיסטוריה האדריכלית והתרבותית של העיר.

תערוכה זו נוצרה בעקבות רכישת האוסף החיפאי של ד"ר ירמיהו (ירי) רימון על ידי מוזיאוני חיפה, מהלך שהביא לכניסתו של אוסף פרטי גדול אל תוך המרחב המוזאלי. התערוכה עוסקת במתח שבין "האוסף הפרטי" לבין "אוסף המוזיאלי" בהקשרים מגוונים של זיכרון, נוסטלגיה, הנצחה, אופני ייצוג ותצוגה.